מנגיש את הכישרונות של אנשים לעולם משנת 95
מלווה ומנהל מרצים משנת 05

כמה קשה לנו לשים את האגו בצד, בעיקר כשאנחנו כבר מנוסים במה שאנחנו עושים?
אני מרצה כבר המון שנים.
יש לי הרצאות רצות, מצליחות, והקהל מגיב נהדר. כשהסוכן שלי, רפי עגיב, הזמין אותי להשתתף בקבוצת מיקוד שבה מרצים בוחנים חומרים מול קהל שממלא משובים, התגובה הראשונית שלי הייתה רתיעה.
"אני מרצה מנוסה", חשבתי לעצמי, "זה כלי למרצים מתחילים. למה לי לעמוד עכשיו למבחן?"
אבל משהו בתוכי ידע שכבר הרבה זמן אני רוצה לדייק את התכנים שלי. החלטתי לשים את האגו בצד ולנצל את ההזדמנות.
במוצאי שבת, תחת אזעקות וברקע של מלחמה, הגעתי לאולם קטן ואינטימי בבנימינה להעביר את ההרצאה שלי "ליצור את החיים שאנחנו רוצים". זה לא היה הקהל הרגיל שלי, האווירה הייתה מעט מרוחקת, והתחושה בסיום הייתה מוזרה. ואז הגיעו המשובים. ואני? התכווצתי. עם כל הכבוד לרצון שלי "לדייק", עמוק בפנים הרי רציתי רק מחמאות ואישור שאני מושלמת. אבל לצד המילים הטובות, הייתה גם ביקורת. ברגע ששחררתי את העלבון, קרה קסם: התמלאתי באנרגיה לחדש. נזכרתי שאני תלמידה נצחית. מאותו הערב, הרמתי את הכפפה ושיניתי לחלוטין את שתי ההרצאות הכי מבוקשות שלי: - "עשרת הדיברות לשגרה משפחתית בריאה" הפכה להרצאה חדשה לגמרי בשם "קוד הבריאות: המדע מאחורי גוף פעיל ונפש שמחה". חידשתי את כל השקפים, עדכנתי את התוכן המדעי, וההתרגשות שלי מהתהליך עברה גם לקהל. התגובות פשוט נפלאות.
- "ליצור את החיים שאנחנו רוצים" עברה הידוק, דילול שקפים ודיוק מטורף. בנוסף, קיבלתי דרייב מטורף ובמשך חודשיים של עבודה בניתי הרצאה חדשה לחלוטין – והפעם, לגמרי בשבילי ולנשמה שלי. האם קיבלתי כל הערה מהמשוב? ממש לא. השארתי אלמנטים שאולי פחות עבדו בבנימינה, פשוט כי אני מכירה את הקהל הקבוע שלי ויודעת מה הוא אוהב. אבל התהליך עצמו? מתנה. אני משתפת אתכם בדרך הרגשית הלא פשוטה הזו כדי להגיד דבר אחד: אל תפחדו מביקורת. בשורה התחתונה, לשים את האגו בצד זה שווה בענק.

מיכל צפיר